ילדים נולדים בלי ספר הדרכה

אבל עם כלי סודי שאולי לא הכרת

 

ילדים נולדים בלי ספר הדרכה.

כי את לא צריכה ספר הדרכה כדי לגדל אותם.

את לא צריכה להקשיב לקולות מבחוץ,

את צריכה להקשיב טוב טוב פנימה

לחוכמה האימהית, מעיין האינטואיציה המפכה בך

מהרגע שנבטו החיים בתוכך.

 

ילדים לא נולדים עם ספר הדרכה,

אבל הם כן נולדים עם ארגז כלים.

והיום אנחנו הולכות לדבר

על אחד הכלים האלה,

כלי סודי ומרגש

שאני בטוחה שפגשת,

אבל אולי לא ידעת איך להפעיל אותו.

 

כשעובר נולד בתום שלושה טרימסטרים,

מתחיל הטרימסטר הרביעי.

וכשחבל הטבור ניתק,

בדיוק באותו הרגע, נקשר חבל טבור אחר.

חבל הטבור הרגשי, שלעולם לא יתנתק.

 

דרך חבל הטבור הזה לא עוברים כלי דם, מזון והורמונים;

דרך חבל הטבור הזה מתקיימת שיחה אינסופית

בין המח שלך למח של הילדים שלך.

דרך חבל הטבור הזה

המוחות שלכם מסתנכרנים שוב ושוב

ומהדהדים זה לזה.

 

חבל הטבור הזה מחבר בין המערכות הרגשיות שלנו במוח

ומעביר בלי מילים את מה שקורה לך ולו עכשיו בפנים.

חבל הטבור הזה מסוגל לווסת רגעים של מהומה רגשית

ולספק סירת הצלה בתוך גלי הסערה,

ודרך חבל הטבור הזה, מתרחשת האהבה הכי עמוקה שלכם.

כזו שאין לה מילים, שלא צריכה מילים, כזו שמרגישים בבטן.

 

כשהוא תינוק קטן, המסרים שהוא קולט מהמוח שלך

מעצבים את הדרך בה הוא מפרש את העולם

ומנווטים אותו בתוך הדבר

העצום והמבלבל הזה שנקרא חיים חדשים.

דרך הויסות שלך הוא לומד להתווסת,

דרך התחושות שלך הוא לומד להרגיש,

דרך נקודת המבט שלך הוא בונה את נקודת המבט שלו.

 

זוכרת את עצמך מנסה להרגיע תינוק צורח,

בעוד את עצמך זקוקה לליטוף מנחם?

הוא כמובן, לא נרגע, ואת הפכת למתוסכלת יותר.

כשנשכבתם יחד במיטה, שניכם נרגעתם בסנכרון מדהים.

 

מאז התינוק הזה גדל, ועכשיו הוא עומד מולך

עם שפתיים חשוקות ועיניים אטומות

וערימות של כעס שמנפנפות את הידיים שלו לכל עבר.

המילים נופלות על אוזניים ערלות,

המסרים מוטחים על לב סגור,

העיניים חומקות מקשר עין >

 

אבל חבל הטבור שלכם לעולם לא מתנתק,

וכשאת מצליחה באותו הרגע להישאר רגועה,

חומלת ומחזיקה בכוונות טובות,

זה המסר שיצוף בין גלי הסערה שמתגבהים במוח שלו עכשיו.

 

זה כלי סודי שעוקף את הכל:

את ההתנגדות, את התוקפנות, את הזעם,

את המרחק, את הלב הסגור.

ואת לא צריכה "לעשות" כלום,

רק להמשיך להביט בו במבט עם אינסוף אהבה,

לראות כמה הוא בעצם טוב,

ולהדהד לו את השלווה שלך.

 

ומה קורה כשאת עצמך לא מווסתת?

כשהמח שלך עולה באש,

ואת מאוכזבת, כועסת ובא לך לעוף לקצה השני של העולם?

אז, כל מילים היפות והנכונות שתגידי,

יהפכו לריקות מתוכן. יעלו באש גם הן.

אז, התינוק ימשיך לצרוח

והילד ימשיך לפרק את הסלון.

 

הכל בראש.

 

בהריון, חבל הטבור שואב ממך את כל מה שטוב וחזק בך,

ואת מתגברת ויטמינים, מקפידה על תזונה

ודואגת לתחזוק תמידי של הגוף,

גם חבל הטבור הזה מבקש ממך

לתחזק אותך, את הנפש שלך, את האנרגיה שלך,

כדי שהתזונה הרגשית שתעבור לילד

תהיה מה שהיית רוצה להעביר.

אבל זה סיפור אחר, שנדבר עליו בפעם אחרת בעז"ה.

 

ועוד הרהור לסיום,

חשבת פעם למה

במרכז הגוף שלך, שלי, של הילדים שלנו

של כל ייצור אנושי ההולך על האדמה הזו

חקוק לעד סימן סודי?

קטן אבל בולט,

אישי אבל אוניברסלי,

המקום בו נקטע חבל הטבור אליו היית מחוברת

וכל מה שנשאר שם הוא רק קשר.

קשר שלא מטשטש למרות השנים הרבות שחלפו

מהרגע בו התחלת את המסע שלך כאן בעולם.

 

מרתק שאנקדוטה חולפת,

פונקציה זמנית של 9 חודשים,

מקבלת מזכרת נצח סמלית שכזו במרכז הגוף

שמזכירה כל יום מחדש,

בין אם את פעוטה בת שנה,

אישה בת 35 או קשישה בת 99,

את הקשר העל זמני הזה, החיבור לחבל הטבור.

 

הוא לא סתם נמצא שם.

הוא נמצא שם כדי ללחוש לך ברגע של שקט

תזכורת יומיומית לחבל הטבור האחר,

זה שתמיד נשאר בקשר.