כשאת אומרת

אין לי כח יותר

את באמת מתכוונת לזה.

 

כשהגוף שלך חלש,

אומרים לך לעשות תרגילי כח.

כשרצפת האגן שלך מגמגמת,

אומרים לך לעשות תרגילי נשימה.

כשסיבולת לב-ריאה שלך לא משהו,

אומרים לך להתחיל לתרגל אירובי.

צריך הרבה כח

כדי לתת לגוף את הכח שהוא דורש.

 

 

אימהות דורשת כח

המון כח.

ואני לא מדברת עכשיו בכלל על כח פיזי

(לעמוד שעות ארוכות על הרגליים

להרים דברים שמנמנים מהרצפה

לחיות על שינה קצרה ומקוטעת

להתכופף, לשפשף, לשבת, לקום

לערבב, לקפל, לרדת, לעלות

להפעיל מאות שרירים אימהיים)

 

אני גם לא מדברת על אנרגיה נפשית

(להכיל מספר ילדים בגילאים שונים,

להוביל פרידה מטיטול אצל הקטן

ופרידה מחברה אצל המתבגרת,

להרגיש מי זקוק לך ולמה בכל רגע נתון,

להתחבר לאוטוטו-בייבי שהופך לך את הבטן

ולהקשיב לבכי של זה שכבר נולד, אבל עדיין תינוק)

 

אני מדברת על אנרגיה של ויסות.

במהלך יום שגרתי את מוציאה כל כך הרבה אנרגיה על ויסות.

ויסות שלך ושל כל המוחות העדיין-לא-בשלים שסביבך.

את שומרת על הויסות שלך כדי לא להתפרץ

כשאת כל כך עייפה, שחוקה וחסרת סבלנות.

את שומרת על הויסות של הילד הרגיש שחוזר מבית הספר,

את מחזירה לויסות את הילד שכבר התפוצץ,

ואת התינוק שנבהל מעודף גירויים סביבו.

את שומרת על ויסות בסוף יום, כשההשכבה מתארכת

או כשהבעל מאחר ואת שוב לבד יותר מידי זמן.

 

ויסות שורף המון אנרגיה.

ויסות מפעיל תהליכים מטבוליים בגוף ושחרור של הורמונים.

כשאת אומרת "אין לי כח" בסוף יום מתיש

או באמצעו של אחר צהריים אינטנסיבי,

את באמת מתכוונת לזה.

כי כח, כמו זמן, כמו חול

הוא משאב קסום ומתעתע

שחומק מבין האצבעות, קשה להגדרה ומתבזבז בקלות.

 

וכשאין לך כח,

כשאת צריכה לחזק את שריר הויסות,

כשמאגרי כוחות העל שלך מתרוקנים –

את צריכה לשקם אנרגיה אימהית.

 

אני יודעת מה את הולכת להגיד עכשיו:

אין לי כח להחזיר לעצמי כח.

ניסיתי את זה כל כך הרבה פעמים כבר ונכשלתי.

נמאס מקלישאות שמדברות על "אמא שטוב לה",

שיבואו פעם אחת אלי הביתה ואז נדבר.

את צודקת.

 

זה בדיוק פרדוקס הכושר:

בשביל לחזק שרירים צריך לאמץ אותם.

בשביל להמריא צריך לצאת מאזור הנוחות.

אבל במקרה של אנרגיה אימהית,

זה בדיוק ההפך.

 

ועל זה נדבר בפוסט הבא.