מהו הדבר הראשון שאת עושה

כשהילד עף מהנדנדה?

 

///

כל אחת מאיתנו,

בכל יום, כל היום,

מתנדנדת בנדנדה.

 

מתנדנדת בין רגעים שלווים של נוכחות והרמוניה פנימית

לרגעים של דריכות, צורך בהגנה ועמידה על המשמר.

///

אנחנו שואפות לאזן את הנדנדה,

או להשאר בעיקר בצד הבטוח והרגוע,

אבל תנודות ומצבים של חוסר איזון

הם חלק בלתי נפרד מהחיים,

ואנחנו לומדות לנווט בתוכם, לווסת את עצמנו

להניע את עצמנו חזרה למנוחה, למקום בו הגלים לא מסתערים עלינו.

///

אצל ילדים רגישים מאד,

הנדנדה הזו מתנדנדת בפראות,

מונעת ע"י רוח צד בלתי צפויה שמגיחה פתאום

ומתחילה לטלטל את הנדנדה.

הנדנדה נעה למטה-למעלה-למטה-למעלה

הילד מונף בעוצמה וכמעט עף מהמושב.

///

הרגע שבו הוא כמעט עף מהנדנדה,

הוא הרגע שבו הוא יוצא מויסות.

הוא יוצא מטווח הנדנוד הרגיל,

ומוצף בתחושה של "הכל יותר מידי".

זה הרגע שבו נראה התפרצות של התנהגות תוקפנית וסוערת

או חרדה גדולה ומשתקת שלא מאפשרת להתקדם.

///

כשהוא עף מהנדנדה, אי שם בגובה,

צולל במהירות מסוכנת למטה,

מנפנף בידיים וברגליים וזועק לעזרה,

לא נוכל לעזור לו אם נעמוד שם

ונביט במו במבט מזרה אימה:

שוב לא החזקת חזק מספיק, שוב איבדת שליטה.

///

לא נוכל לעזור לו אם נעמוד שם ונכביר במלל

שמתאר את מהירות הנפילה, את הנוף מסביב או את המרחק האווירי לבית,

לא נוכל לעזור לו אם אם נעמוד שם ונבקש ממנו

ליפול יפה, בלי להתרסק, ולנער את החול מהנעליים, בבקשה.

///

הדבר היחיד שיציל אותו באותם רגעים הוא

להושיט את הידיים לכיוונו

ולקלוט לתוכנו את הגוף המפרפר במצוקה,

גם אם עוצמת הנפילה לתוכנו

ערערה לרגע את שיווי המשקל שלנו.

///

ילדים רגישים מאד

עפים מהנדנדה שוב. ושוב. ושוב.

עד שהם לומדים לווסת את עצמם,

להניע את הנדנדה בקצב מתון יותר,

או לפחות לא לאבד אחיזה עם כל רוח שמתפרצת מאחוריהם.

///

ילדים רגישים מאד

יודעים מצוין איך הם אמורים להתנהג,

בקיאים היטב בחומר,

מקצוענים של ממש במיומנות כלשהי שהם טובים בה,

אבל ברגע האמת, כשהעוררות גבוהה מידי

הפחד מציף, כשלון העבר מהדהד

והרוח הפרועה מטלטלת אותם בעוצמה,

הם מאבדים הכל.

את הריכוז / הדיבור הרהוט / הויסות העצמי /

האכפתיות כלפי האחר / מודעות לרגשות האחר /

הבטחון העצמי / ההבטחות שהובטחו בפעם הקודמת

(סמני את המוכר).

///

מה אפשר לעשות עם הילד שלנו,

שעף מהנדנדה יותר מידי פעמים

ואנחנו צריכות להתרוצץ סביבו

כדי להציל את הסיטואציה בכל פעם מחדש?

 

אנחנו יכולות ללמד אותו להתנדנד בצורה רכה יותר –

ללמד אותו לזהות את ההצפה,

לווסת אותו דרכנו וללמד אותו דרכים להתווסת בעצמו.

אנחנו יכולות להנמיך את עוצמת הסערה –

שזה בעצם להעניק לו את המתנה הכי עמוקה שיש,

מרחב לעבודה רגשית משמעותית.

ואנחנו יכולות לתפוס אותו ברכות כשהוא עף בעוצמה –

כלומר להגיב למצבי יציאה מויסות מתוך הבנה אמיתית של הצורך,

ולספק לו דרכים לנחיתה רכה.

 

(איך עושים את זה? את זה בדיוק אנחנו חוקרות יחד בפגישות הדרכת הורים)

 

///

זו הייתה התכונה הראשונה מתכונות הצעי"ף.

בפוסט הבא, נמשיך לצלול פנימה 😊