כמו לכל אמא לצמודים צפופים וחמודים, הבוקר הוא חתיכת אירוע

בזמן קצר את צריכה לעשות את הבלתי אפשרי:

לשדל ילדים מנומנמים להתעורר סופית, להלביש מכף רגל עד ראש,

להכין סנדוויצ'ים, לשים לב שכולם נטלו ידיים, צחצחו שיניים וביקרו בשירותים

אה, וכמובן, גם את צריכה להתעורר (למרות שהשינה אף פעם לא ארוכה מספיק),

לשתות קפה, להתלבש ולהתארגן לקראת יום שבו את לובשת כל כך הרבה פנים.

 

איזו הקלה זו שילד מתחיל להתלבש לבד, או מצחצח שיניים בעצמו,

או אולי אפילו רק נועל את נעליו ללא עזרה.

וכמה מרגיז זה יכול להיות, כשילד בן שבע לא רוצה להתלבש

ורוצה שאת זו שתפשיטי את הפיג'מה, תגרבי לו גרביים ותלבישי אותו בתלבושת אחידה?

 

כאמהות, אנחנו כל כך גאות בכל צעד עצמאי שהילד עושה,

בצעד הראשון שהוא מדדה על רגליו השמנמנות,

כשהוא נפרד מהטיטול, כשהוא מסוגל לטפל בעצמו לבד בשירותים

וכמה אנחנו דוחפות אותו להראות לנו שהוא גדול, ויכול לעשות לבד.

יש תחושה כזו שככל שהילד מפגין עצמאות רבה יותר ויכולות מרשימות יותר,

כנראה שעשינו משהו טוב בהורות שלנו.

 

אבל הפעם, כשיום העצמאות באוויר,

אני מזמינה אותך להרהר איתי בסוגיה שמעסיקה אותי בתקופה האחרונה

מה זה אומר בעצם לגדל ילד עצמאי? איך מגיבים לילד תלותי ו"מפונק"?

ואולי זה לא בדיוק מה שחשבתי עד היום?

 

כשתינוק נולד, הוא ייצור חסר ישע,

צמוד אלייך לחלוטין וזקוק לך בשביל להמשיך לחיות.

הוא נמצא בתלות מוחלטת.

מהרגע הראשון, על אף שהוא עדיין זקוק לך כל כך,

אפשר לראות איך הגור הקטן חותר לעצמאות

כמה הוא מתאמץ כדי ללמוד להתהפך, לתפוס חפצים ולחקור את הסביבה שלו

כי זו ברירת המחדל שטבועה במח האנושי שלנו –

חתירה לעצמאות.

כמבוגר, הילד שלך יהיה אדם עצמאי לחלוטין –

הוא יוכל לדאוג לעצמו לכל צרכיו גם אם לא תהיי שם.

מה קורה בשלב הביניים, בו הילד מסוגל לדאוג לעצמו

אבל עדיין מבקש ממך שאת זו שתעשי את הפעולות בשבילו?

כאן מתערבב עוד משהו.

הקשר איתך.

 

כשאת רוחצת את הילד שלך, מלבישה אותו בבוקר או נוטלת לו ידיים –

את מעבירה בלי מילים מסר של:

אני אוהבת אותך. אני מטפלת בך.

אני מזמינה אותך להישען עלי גם אם אתה לא באמת צריך את זה.

גם אם אתה כבר גדול, והעולם בחוץ דורש ממך המון החזקה עצמית

בכיתה, עם החברים או במשפחה המורחבת,

כאן בבית שלנו, בתוך הקשר הזה של אמא ובן, אתה יכול להפסיק להתגבר

אתה יכול להתחבר למקום הפגיע שלך, של ילד קטן שמתבגר בעולם הגדול

ולהיטען מחדש עד לפעם הבאה.

 

 

כשבן השש שלי מבקש שאלביש אותו,

אני לא חושבת שהוא מפונק, שהוא חלש,

שיהיה לו קשה להתמודד כאדם מבוגר.

אני מאמינה ביכולת שטבועה במח שלו, לרצות להיות עצמאי.

אני גם רואה את החלקים האחרים בחייו בהם הוא מפגין יכולות עצמאיות מרשימות

איך הוא מתפקד במשך יום לימודים שלם,

איך הוא מקים חבורות חדשות פעם ביומיים,

איך הוא מכין עוגיות בעצמו, עורך שולחן שבת או יוזם לימוד יומי בהסעה.

למדתי לראות בבקשה הזו משהו אחר,

למדתי לאפשר לו להיות תלוי בי בנדיבות

בלי "אם אתה לא יכול להתלבש לבד אז אתה לא יכול גם לצאת לבד עם האופניים"

או: "אתה לא תינוק, הגיע הזמן שתתרחץ לבד"

ויותר מזה, למדתי להזמין אותו להיות בתלות,

לא לתת לו לחכות ליד ערימת הבגדים עד שהוא יבקש בעצמו,

מה שיכול להפוך את הבקשה שלו לחוסר אונים נרכש (תלותיות, מישהו?),

אלא להוסיף מראש כמה דקות להתארגנות הבוקר,

להזמין אותו אלי, להלביש אותו באהבה

לגלות פצעים או עקיצות,

להתפעם מהגדילה שלו ומכמה הוא יפה

ולא לפחד מתלות – זו מילה עם כמה רובדי משמעות, 

בדיוק כמו המילה עצמאות.