///

בתשעה באב אנחנו מתאבלים, כבר 2000 שנה,

על חורבנו של בית.

וברוח היקשרות יהודית,

כמה מחשבות שריגשו אותי הערב

וחיברו אותי עוד קצת פנימה,

לאדם שאני היום ולכאב שפגשנו השנה.

 

כבני אדם, אנחנו זקוקים נואשות למערכת יחסים

חזקה, רחבה, כזו שיש לה חיים בפני עצמה

שמסוגלת לערסל אותנו ברגעים קשים,

ולהניף אותנו קדימה ברגעים נהדרים,

שחזור בוגר של מערכת היחסים הנצחית

שטבועה בנו, אם ותינוק.

 

בכל ילד טמונים חלקיקים מהדנ"א שטבעה בו אמא,

גם בנשמה היהודית טמון חלק אלוק ממעל.

גם הנשמה היהודית זקוקה לקשר עבות, קשר יציב

קשר מערסל, מניף ובטוח

עם מי שהעניק לה חיים.

 

///

בית המקדש היה הגשר בין הנשמה היהודית לבין אלוקיה.

הוא נתן ממשות פיזית, לקשר רוחני, מטפיזי.

כשהוא היה קיים, הקשר היה נוכח, איתן וברור

ומאז שהוא נחרב, הקשר השתנה.

הוא כבר לא בטוח כמו קודם, לפחות לא תמיד,

אנחנו מאמינים שהוא נמצא שם, אפילו בהסתרה,

זה לא סותר את כאב הכמיהה והחיפוש.

 

///

אבלות על קשר שאבד, מערכת יחסים שהשתנתה

פרידה קורעת לב או אובדן שמכרסם בפנים

יכולה להמשך לנצח.

זו הפגיעה העמוקה ביותר, בצורך הבסיסי ביותר,

הצורך בקשר.

ואת הכאב הזה, צריך להרגיש לעומק.

צריך לתת לו לצרוח עד שהאוזניים מצלצלות,

למלא את הגוף עד שהוא מחשב להתפוצץ,

להרגיש, להרגיש, להרגיש עד הסוף –

ורק אז, אחרי נקודת הכאב המסנוורת ביותר,

תבוא ההקלה, ההשלמה, ההסתגלות.

 

וזה מה שתשעה באב עושה לנו.

הוא שולף אותנו מהרעש הלבן של היומיום.

מכריח אותנו לעצור ולפעול אחרת.

מקריא לנו תיאורים מטלטלים שאי אפשר להשאר שווי נפש מולם,

לוקח מאיתנו את כל מה שעוזר לנו לעמעם רגשות:

אוכל, עבודה, סדר יום קבוע

ואומר לנו: עכשיו תרגישו.

עכשיו. תרגישו.

תלעסו את הכאב הזה, תקדישו לו זמן,

בלי זה לא תצליחו לעבור לשלב הבא.

 

///

הגישה ההיקשרותית מדברת על "הרעב ההיקשרותי",

על הכמיהה הבלתי פוסקת לקבל עוד מנה של קשר ועוד אחת,

כמו ילד רעב שמקבל בכל פעם גרגיר תירס קטן ונשאר רעב,

רעב כל כך, שגם מאה גרגירים לא ישביעו אותו.

זהו בור ללא קרקעית, שמבקש עוד ועוד אהבה כדי למלא אותו,

אבל לא מגיע לידי סיפוקו.

הצום מזכיר לי את הרעב הזה. הכמיהה שנחבאת בפנים,

מסתתרת לפעמים מתחת שכבות של יומיום,

שכבות של "אני מסתדרת לבד",

עד שמגיע רגע של מצוקה, של חוסר אונים,

מכסה הבור נפתח בבת אחת, ובוקעת ממנו תפילת אינסוף.

 

///

יותר מאלפיים שנה שאנחנו עוצרים ומרגישים את החורבן

שעברו אנשים שלא הכרנו מעולם, אבל היו אבותינו, אי שם במעלה ההיסטוריה.

חושבת על הזכרון הקולקטיבי של הטראומה והזוועה

על ההעברה הבין דורית שלה,

שפגשה חורבנות, רדיפות ואובדנים

בכל כך הרבה נקודות במסע שלה עד הרגע הזה.

גם פצעי היקשרות, דפוסי קשר כואבים ופוגעים,

או היקשרות בטוחה ומצמיחה, עוברים בין הדורות

משפיעים הלאה, אפילו בלי שנכיר

ומעצבים את ההיקשרות שלנו במערכות היחסים החשובות בחיינו, בזוגיות ובהורות.

איזו גאולה צריך, כדי להצליח לרפא פצע כזה…

 

///

ועוד מחשבה אחת,

על אהבת חינם.

כאמהות, אנחנו בוראות אהבת חינם בכל יום ולילה מחדש.

הילדים שלנו ניזונים מאהבת חינם אין קץ.

מול הילד המאתגר יותר, לא תמיד קל לתת ב"חינם".

בלי להתנות בהתנהגות טובה, בלי להבליע שיחת חינוך על הדרך.

בסוף כולנו זקוקים לה נואשות, לאהבת חינם הזו, לקשר החי שאפשר לראות בעיניים,

לבית שמכיל אותנו תמיד, למילוי הבורות שלנו, להרגיש אותם עד הסוף.