להדליק את הנשמה של הילד

אני של פעם –

נלחצת מאובדנם של

ימי עבודה יקרים באמצע השבוע

מחשבת מה מספיקה לפני החג ומה לפני שבת

ואיך עוברים שלוש שבתות בשבוע

ועוד שני ימי חופש שמה בדיוק נעשה איתם

ואיך שחג השבועות חושף את קלונם של כישורי הקולינריים

שלא ממש מוצאים את עצמם בסביבה של שכבות נוטפות קצפת

ומה בכלל המקום שלי בתוך החג הזה

שאפילו בספירת הימים אליו

לא ממש הפגנתי הצטיינות?

 

אני של היום –

מנסה לעשות חיבורים.

בין מה שלמדתי אי אז בבניין האפור והמתקלף בבני ברק

לבין מה שהפכתי להיות, יותר מעשור אחר כך.

בין הגישה ההיקשרותית שממלאת את הלב והחיים בתשוקה בשנים האחרונות

לבין הנשמה היהודית שכמהה להתמלא בתובנות מפוקחות, עכשוויות

כאלה שמושכות אחריהן את הלב,

ולא משאירות אותו מכווץ מאחור.

לא התבלבלתן בסטטוס, אנחנו עדיין כאן,

עמוק בתובנות משנות חיים ואימהות

של הגישה ההיקשרותית

אבל בד בבד יוצרות את החיבור היהודי,

כי כאימהות לדור הבא של עם ישראל,

אף גישה מקצועית ומדעית להורות או חינוך

לא יכולה להיות מנותקת מהאמת הפנימית שמובילה את החיים שלנו.

 

ואחרי שנים בהם התעמקתי בספרי פסיכולוגיה,

התפתחות וספרים מקצועיים מהעולם הגדול,

אני חוזרת רגע לספרי ההגות של שנות נערותי,

אלה שרכשתי מדמי בייביסיטר ושיעורים פרטיים,

בניסיון בלתי פוסק להבין את העולם הזה סביבי ומה אני עושה פה.

 

חוץ מהשם הארווווך שלו, "שבועות",

שבועות הוא כזה מן חג קטן,

שלא דורש מאיתנו כמעט תשומת לב.

בשונה מפסח וסוכות סביבם מתחוללת

דרמה מתמשכת ותקופת הכנה קדחתנית.

אפילו באסרו חג שלו חוזרים מיד

לחיי שגרה רגילים

בלי תזכורות אחורנית של חמץ שנטחן אחרי וסוכה לפרק לפני הגשם.

קצת מוזר, לא? לפי היררכיית הערכים שלנו,

שבועות היה אמור להיות החג המרכזי,

זה שהפך אותנו לעם של תורה ומצוות

ורק אחריו חגים המדברים על גאולה, חירות וניסים.

 

אלא שתורה לא יכולה להיות תחומה ליומיים, שבוע או שמונה,

היא לא משהו שחוגגים עם התחלה וסוף,

היא שזורה באותה המידה בימי שגרה אפרוריים

לצד ימים שיחרטו בזכרוננו לנצח,

או במילים של הרב הירש:

"אין די לתורה בחג אחד, אלא היא דורשת את החיים כולם. 

לא יום אחד, לא שבוע ולא חודש ימים, מוקדשים לתורה, 

אלא השנה כולה, על ימיה ולילותיה, שעותיה ורגעיה".

 

אז איך הופכים את התורה להיות חלק כזה מהחיים?

איך מובילים את הילדים בדרך הזו,

כך שהם ירגישו את האור והטוב שבה

ולא ירגישו כפופים למשא הנחיות וציווים מגבילים?

איך מחנכים אותם כך שכשהם יגדלו,

הם יבחרו בדרך הזו מחדש בעצמם,

ולא ישליכו הכל מאחור?

(אני לגישה ההיקשרותית: חכי, הנה באה השורה שלך. אל תלכי לשום מקום)

 

מבססים את החינוך על מערכת היחסים.

ילדים הולכים אחרי מי שהם מקושרים אליו.

ילדים שואפים לשתף פעולה ולמלא את הרצון

של האדם שהם מחוברים אליו בכל נימי נפשם.

כשהקשר בין ההורה לילד

הוא עמוק, מכיל, וללא תנאי

הילד הוא כלי קיבול פתוח להשפעה.

ופה יש מדרגה שאפשר למעוד בה:

ללא תנאי.

אנחנו מחוברים רק בגלל שאנחנו אמא וילד,

ולא בגלל שאתה עושה משהו בצורה הנכונה.

אני אוהבת אותך אהבת נפש,

לא בזכות הנחת שאתה עושה לי.

אני מנחה אותך במסע שלך, ולא נותנת לך פקודות.

מה שמוביל אותך לנהוג כמוני

הוא לא הפחד מפני כעס, אלא הרצון העז להיות כמוני.

 

 

ולפני החינוך למצוות וללימוד תורה,

ולפני המסרים החשובים שאנחנו רוצות להטמיע בהם,

יש דבר אחד שאנחנו צריכות להשקיע בו,

כדי לאפשר את "אל תיטוש תורת אמך"

התורה האימהית הזו החרותה בלב ובנפש:

הקשר העמוק והמיוחד עם כל אחד מילדייך.

ואולי זה מה שהרב וולבה התכוון

כשהוא כתב:

"לדעת לתת לילד נשמה של תורה. 

לא רק הרגל טכני, לא רק את הדרך המעשית איך צריך לקיים… 

צריך להדליק את הנשמה של הילד עד שהשלהבת של אהבת תורה עולה מאליה".

 

אז מה תכלס?

אני הולכת לחגוג את שבועות כחג של התבוננות

על מערכת היחסים המופלאה שאני בונה עם כל אחד מבני המשפחה האהובה שלי,

על הערכים שאני שואפת להנחיל להם,

ועל החיבור שבין השניים.

ואיך את הולכת לחגוג?