כשהוא נופל לבור עמוק

אל תחלצי אותו

שבי איתו בקרקעית.

 

הוא מתפרץ,

היא מרביצה בעוצמה,

הוא חוטף את המשחק של האח הקטן,

היא מקשקשת על הקיר

 

ואת?

בשניות ספורות, כל הגוף מעקצץ

מאלפי קולות סותרים ששולחים בך את חיציהם

זה לא בסדר, אני צריכה לחנך אותו

איך אני הולכת לנקות את הקיר הזה למען השם

נמאס לי כבר מההתנהגות שלו, אוף!

למה היא תמיד צריכה לסבול ממנו? אני חייבת להגן עליה

אין לי כח, איזה יום, מה אני עושה פה בכלל

היה לו יום קשה

היא לא התכוונה

אם אני אצעק עכשיו, הוא יתחיל לצרוח

אבל אם אני לא אעשה כלום, איך הוא ילמד שאסור?

 

ברקע, המח שלך כבר שולף זכרונות

מארכיון התגובות של ההורים שלך במצבים כאלו

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כך אומרים

והיד שלך קצת זזה, אבל את שומרת עליה חזק

ובמקום זה נובחת:

לך לחדר ותחשוב על מה שעשית!

 

בסלון נשארת אמא מתנשמת ומתנשפת,

מוקד הבלגן מנוטרל בחדר,

אבל מאחוריו נשאר בלגן מסוג אחר,

ילדים בוכים

ואמא שלא סגורה על עצמה,

מרגישה הקלה, ייאוש ומצפון בו זמנית.

 

ובחדר?

בחדר יושב ילד נזוף.

הוא אמור לחשוב על מה שעשה,

אבל כל מה שהמח שלו מסוגל לחשוב עליו כרגע הוא >

אמא כועסת עלי (הדמות ההיקשרותית שלי לא מחזיקה בי כרגע)

היא אמרה לי ללכת לחדר (אני מנותק מהמטען, אסור לי להתקרב אליו כרגע)

שוב עשיתי משהו רע (יש בי כל כך הרבה חלקים אפלים. אני פוחד)

מה שאני מרגיש הוא בלתי נסבל (צנחתי לתוך תהום, בור של חלל היקשרותי, אמאלה, אני בחיים לא אצא מפה)

 

ואז, נפתחת הדלת

אור חודר לקרקעית הבור

אמא נכנסת לחדר,

מניחה יד על הכתף, מביטה בעיניים

ואומרת:

אני אוהבת אותך, מתוק שלי.

אני יודעת שלא התכוונת.

אמרתי לך ללכת לחדר,

באתי לשבת לידך.

שמעתי את הקריאה שלך,

לא הרחקתי אותך ממני, אתה תמיד כאן בלב שלי,

קרוב קרוב ומחובר, לא משנה מה עשית.

 

ושניהם יושבים יחד בקרקעית הבור.

 

 

אפילוג:

בפעם הבאה שיקרה משהו,

בפעם הבאה שיתנתק משהו בקשר,

בפעם הבאה שאמא תמצא את הכוחות רגע אחד מאוחר מידי,

אחרי שצעקה, הענישה והתרחקה,

הוא יפול לבור הרבה פחות עמוק,

כי הוא למד לדעת שהקשר תמיד שם.

ועם כל פעם כזו שאמא תבוא ותקשור חזרה את החוטים,

הוא ילמד שהקשר שלהם יציב יותר מכל רוח.

ובפעם הבאה-הבאה שזה יקרה,

הוא לא יפול, הוא ימתין על שפת הבור בשקט

ויחכה שאמא שלו תושיט לו יד.