חבל על הדמעות!

ועל מה שלא סיפרו לך עליהן…

 

במאה השנייה לספירה

תינוקות בכייניים סוממו באופיום

שנרשם להם ע"י הרופא היווני גאלן.

 

כמה מאות שנים אחר כך,

באירופה של ימי הביניים,

ילדים שבכו הרבה אובחנו כילדים שהשד, או השטן, לכד אותם בציפורניו.

הטיפול בהם כלל טקס גירוש שדים שנערך על ידי הכומר.

 

במאה ה-18

ילדים שפרצו בבכי לעיתים תכופות

נחשבו לילדים בעלי תכונות מרושעות.

ההורים שלהם קיבלו המלצה "להילחם ברוע" שלהם

לפני שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהם.

 

במאה ה-19 נמכר בכל בית מרקחת בארה"ב

"הסירופ המרגיע של וינסלו"

שהיה מבוסס על מורפיום

ונועד לעזור להורים להתמודד עם תינוקות בכיינים.

 

וגם במאה ה-21

יש עדיין רופאים, פסיכולוגים, מדריכות הורים ויועצות שינה

שלא מסוגלים להסתכל לבכי בעיניים

וממליצים להורים להתעלם ממנו,

ללמד את הילד לכלוא את הבכי בפנים.

 

אלפי שנות היסטוריה, עשרות מיליארדי ילדים,

עשרות קוודריליוני דמעות

ועדיין, בכי של ילדים

מכניס אותנו למצוקה,

ואנחנו מחפשים איך להשתיק אותו.

 

מצוקת היח"צ של הבכי

היא לא הבכי עצמו,

אלא מה שהוא מעורר באלה שפוגשים אותו.

בין השאר, בכי מעיד על מצוקה – או סכנה –

והאינסטינקטים ההוריים שלנו נכנסים לפעולה מיידית.

אם אין מצב מצוקה אמיתי שדורש פעולת חילוץ, בכי לא מוצדק,

זהו טריגר בלתי נסבל, שהופך אותנו לנסערות וחסרות אונים.

 

הדבר הראשון שננסה להציע כדי לבלום את הבכי

יהיה כנראה הדרך בה נהגו להסות את הבכי שלנו כילדות.

וזו אולי הבעיה האמיתית:

ילד בוכה פוגש מבוגר שלא מסוגל לבכות.

אמא שמוצץ בלתי נראה תקוע בפיה לנצח.

 

אבל הבעיה האמיתית באמת,

היא ילדים שכבר לא בוכים יותר.

ילדים "בוגרים" ו"גיבורים"

שהדמעות תקועות בתוכם מאחורי סורג ובריח.