בחוץ הוא ילד גיבור

אבל בפנים יש בור

 

כשהברז פתוח, זורמים ממנו מים רותחים החוצה.

האדים מתאבכים בחלל החדר

ומים מתקררים לאיטם

כשהם פוגשים את העולם שמחוץ לברז.

 

הברז פתוח רק קצת,

והמים זורמים ממנו בטפטוף איטי

שמשתנה לפי לחץ המים בצינורות.

המים מבעבעים מרוב חום,

אבל עד שנושרת הטיפה הבאה הם כבר הספיקו להתקרר.

 

הברז סגור. מישהו הידק אותו חזק.

המים הרותחים רוחשים בצינורות,

מתלהטים מרגע לרגע.

הם מנסים נואשות לצאת החוצה,

להשתחרר מלחץ המים הקודח בהם,

להתקרר קצת בטמפרטורת החדר,

אבל הברז אטום, והמים תקועים בפנים.

 

לפתע, הכל קורה מהר מידי:

רגע אחד של לחץ, טיפה אחת יותר מידי,

המים גועשים בצינורות, דוהרים לכיוון מטה

ואז, הם מתפרצים לכל עבר

כשהם יוצרים אחריהם שובל של הלם, חלקים מפורקים, וכאב.

 

גם ברז הדמעות עובד ממש כך:

כשהוא פתוח, הדמעות זורמות החוצה,

מאפשרות לצינורות להתרוקן,

ולבערה הפנימית להצטנן ולהרגע בקצב מתון וקבוע.

 

כשהוא פתוח חלקית,

מטפטף משם הרבה בכי שבא, והולך, ומתבכיין.

משהו בפנים ממשיך לרחוש על אש נמוכה,

והצינורות לא מצליחים להתרוקן.

זה לא חם ולא קר, לא פה ולא שם,

משהו שם תוסס בפנים

והבכי לא מסתיים אף פעם.

ובדיוק כמו שטפטוף אינסופי של ברז מעקצץ לנו באוזן,

גם בכי מתבכיין כזה זורק אותנו הלוך חזור מחלון הויסות שלנו

ואנחנו מגיבות בעוצמה שיכולה להפתיע גם אותנו.

 

והברז הסגור?

אלו הדמעות התקועות.

הלב שביצר את עצמו באלף חומות.

פקק תנועה של רגשות עזים, שלא זזים לשום מקום.

הילד שלא מצליח לבכות.

 

כשהוא מגיע לנקודת רתיחה כלשהי,

או תסכול אחד יותר מידי,

מתרחש פיצוץ אדיר.

הכל יוצא החוצה בזרם חסר שליטה,

משאיר אחריו אדמה חרוכה.

 

בכי שלא יוצא החוצה,

הופך לזרם עכור שמתפרץ בדרך אחרת.

בחוץ זה ילד גיבור,

אבל בפנים יש בור.

וכשהוא נופל לתוכו,

אנחנו לא מבינים לאן נעלם הילד שאנחנו מכירים,

ומי זה הייצור הסוער והמפחיד הזה שהגיח ממנו.

 

תכל'ס, מה עושים עם בכי?

עורכים אבחנה מהירה: זו אזעקה (בכי של מצוקה ספציפית שאפשר לפתור)

או ניקוי רעלים (בכי של פורקן רגשי, שהתלבש על תסכול קטן)?

בכי של אזעקה קורא לנו לעזור לילד.

בכי של ניקוי רעלים, קורא לנו להקשיב לו, עד שהכל ישתחרר.

משרטטים מרחב בטוח לבכי, מרחב בטוח לעיבוד ושחרור תסכול ועצב.

מזמינים את הדמעות לצאת, בלי לנסות להשתיק את הבכי, לנחם או להסיח את הדעת.

פשוט מקשיבים לו, לכל המילים חסרות הגוף שבוקעות מהלב של הילד שלך.

וכשהכל נגמר, מנגבים את הדמעות, מחייכים לתוך העיניים חיוך מלא אהבה,

קמים מהרצפה וממשיכים ביחד לרגע הבא.

 

הילדים שלנו צריכים לבכות.

אנחנו צריכות לבכות.

כולנו צריכים לגלות את הבכי מחדש.